בינואר 1960 נולדה בתנו הבכורה נטע ובעשר השנים הבאות, עד ינואר 1970 הצטרפו אליה אמיר ויעל. תחילה התגוררנו בתל-אביב. בשלב הראשון בדירת הגג הצופה על  בית הקברות ברחוב טרומפלדור ואחר-כך בדירה קטנה משלנו ברחוב בעל שם מוזר – יונתן הוַפְסִי – בצפון העיר. הדבר הבולט בה ביותר היה ממדיה המיניאטוריים: חדר וחצי: חצי חדר לנטע התינוקת, והסלון הפך בלילה לחדר השינה שלנו.
בתחילת 1961 שכנעו אותנו נח ואסתר מישקובסקי, הוריה של לאה, לנטוש את העיר הגדולה לטובת הרצליה. הם בנו בית חדש והציעו לנו להתגורר בדירה ענקית של שני חדרים וחצי בקומה השנייה. מכרנו את הדירה התל-אביבית ועברנו להרצליה, בדיוק ב-1 במאי 1961. מאז אנו גרים בהרצליה.
המעבר אִפשר לנו להגיע למכונית חדשה. ערך הדירה בתל-אביב עלה בהרבה בשלוש שנות מגורינו בה, ובהפרש בינה לבין הדירה בהרצליה רכשתי מכונית סיטרואן דה-שבו, בעלת צורה מצחיקה וכוח מינימלי. למרות זאת היא שימשה אותי שלוש שנים ומילאה את התפקידים שהוטלו עליה בנאמנות. ביניהם היה להסיע אותי ארבעה ערבים בשבוע ללימודים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. רציתי ללמוד היסטוריה, אך נאלצתי ללמוד מדע המדינה וסוציולוגיה, כי זה מה שהיה. הלימודים היו בערב, לאחר העבודה, והמאמץ הכרוך בכך לא היה קטן. בשנתיים הראשונות למדנו בבית הספר שבח, ליד התחנה המרכזית הישנה. בשתי השנים הבאות חנכנו את "הבניין האדום", שניצב בודד על גבעה בשיח' מוניס. היום זה בניין הפקולטה למשפטים. אוניברסיטת תל-אביב החלה לקום בסמוך לבניין שלנו, ולבסוף בלעה אותו.
ב-1964 קיבלתי תואר ראשון. המשכתי ללימודי תואר שני במדע המדינה, וזה כבר היה בירושלים. נהגתי לעלות פעמיים בשבוע לירושלים, בשעות אחר הצהריים, וחזרתי הביתה מאוחר בלילה. ב-1966 סיימתי את חובות השמיעה והתחלתי לכתוב את עבודת הגמר. עשיתי זאת באיטיות רבה, ומלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967, עיכבה אותי כחצי שנה. את תואר המ"א קיבלתי רק ב-1970.
בעת איסוף החומר לעבודת המ"א, על מפא"י בשנות המנדט, עלה בדעתי להיפגש עם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, שאז ישב בשדה בוקר. ביקשתי מאיש אמונו במשרד הביטחון, חיים ישראלי האחד והיחיד, לקבוע לי פגישה עם "הזקן" והדבר סודר ללא דחיות. לאחר שבועיים נסעתי שוב והיה לי הרבה חומר על מפא"י.
בפגישה השנייה הזמינו אותי פולה ודוד בן-גוריון לסעוד בחברתם בחדר האוכל של הקיבוץ.
החל מראשית שנות ה-60 ליוויתי מקרוב את השתלבותה של לאה בעולמות הספרות והזמר של ישראל. היא החלה לכתוב ספרים ועד מהרה זכו להצלחה שיריה המולחנים, שאותם ביצעו להקות צבאיות ואזרחיות, וכן זמרים וזמרות. חוויה מיוחדת הייתה כתיבת המחזמר "זרעים של מסטיק", שנולד מביקור של המלחין הצעיר אז, נחום (נחצ'ה) היימן, בביתנו. נחצ'ה היה חבר נעורים שלי ברחובות, ואף למדנו באותה כיתה בביה"ס התיכון והיינו חברים בתנועה המאוחדת.
מהקשר הזה יצאו מחזמר שהיום נחשב לקלאסי והרבה שירים נוספים.
ב-1967 החלטנו, בהתייעצות משפחתית, להקים בית "חמולתי" במקום בו עמד בעבר הצריף של משפחת מישקובסקי, לצד הרפת, הלול וגינת הירק. הבנייה נמשכה יותר משנתיים ובתחילת 1970, זמן קצר לאחר לידתה של יעל, נכנסנו לדירתנו החדשה, שלראשונה הייתה מרווחת ממש: ארבעה חדרים. הבניין נשא קווים מודרניים מרובעים ואנו חשנו עצמנו גבירים ממש.
בבית זה התגוררנו 38 שנים עד אביב 2008 ובו נכתבו מאות ספרים, מאמרים ושירים – של לאה ושלי. זה היה בית מיוחד במינו שכן ניתן להגדירו, בה-בעת, כבית ספר (במשמעות הספר ממש) ובית חרוזת. לימים הגדרתי את פעילותנו בו, בתחום הכתיבה והיצירה, כמו גם בתחומי החיים המשפחתיים שלנו, בהומור רציני למדי, כ"מפעל מאושר".

הבית ברחוב עצמאות 51 בהרצליה. אנחנו גרנו בקומה הראשונה