לאמיתו של דבר, הגעתי אל העבודה העיתונאית לאחר עזיבת הקיבוץ בגלל שביתה ב... נמל חיפה. אף שהיה לי "תיק עבודות" מוכן, שכלל את הרשימה היחידה שפרסמתי בדפוס, חוברת לזכרו של חברי "טומי" ז"ל שערכתי, וכן את עלוני הקיבוץ ובעיקר את "דפים בקרב" שהוצאתי מדי יום בעת מבצע סיני, לא הייתי בטוח שהחומר משכנע ביותר. אבי הטוב מצא לי עבודה: עוזר לנהג המוביל תיבות הדרים מאזור רחובות לנמל חיפה. חשבנו, לאה ואני, שאעבוד מספר שבועות, נחסוך כמה לירות וכיוון שהוצאותינו שאפו לאפס (התגוררנו בבית הורי ברחובות), יהיה לנו במה להתחיל את פרק תל-אביב, אליה שאפנו לעבור.
ביום העבודה הראשון ערך לי הנהג, אברהם, סיבוב בבתי האריזה שבמושבה. ביום השני עמדנו להוביל מטען תיבות לחיפה, אלא שלחיפה לא הגעתי מעולם עם התפוזים. פרצה שם שביתה והנסיעה בוטלה. עד שנסתיימה השביתה הממושכת, כבר תקעתי רגל ורבע בעיתונות.
לשלושה גברים ואישה אחת אני חייב את חדירתי לממלכה השביעית, כפי שכונתה העיתונות בימים ההם. ראשון להם היה שמואל (שמיל) שי, איש הרדיו הנודע וב-1957 עורך עיתון הנוער העובד "במעלה". הוא היה חבר מעיין ברוך בעת שאנו שירתנו כנחלאים באותו קיבוץ וכן הוא ערך את העיתון "שדמות" בעת שהדרכתי בפתח תקווה. באחד הימים, בהפוגה הקצרה בתחנה המרכזית הישנה, בין האוטובוס מהרצליה שבו הגענו לאוטובוס לרחובות שהיה אמור לצאת תוך רבע שעה, העזתי וטלפנתי למערכת "במעלה". שאלתי את שמיל אם אוכל מדי פעם לכתוב בעיתונו. הוא הפתיע אותי באומרו: אם תביא מחר כתבה נגד נסיגת צה"ל מרצועת עזה, זה יהיה נהדר. היו אלה הימים שממשלת ישראל נאלצה להסיג את הכוחות מסיני, בעקבות לחץ המעצמות ובארץ היו מחאות והפגנות נגד הנסיגה.
הבטחתי לו לכתוב את הכתבה עד למחרת, וכך עשיתי. חתמתי בכינויי המקובל, מוטקה, והפעם הוספתי את שם המשפחה נאור. לידו כתבתי בסוגריים נחל עוז. הרשיתי לעצמי לציין את שם הקיבוץ, כי עזיבתנו טרם הייתה רשמית. ב-22 בינואר 1957 הופיעה הכתבה ב"במעלה" – פרסום עיתונאי ראשון שלי.
באותם ימים עברנו לגור בדירת חדר בתל-אביב, על גג בניין בן שלוש קומות, עם נוחיות משותפת ומטבח בחדר המדרגות – מול בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. משם צעדתי ברגל לקריה והזמנתי את עצמי למערכת "במחנה נח"ל". העורך היה צעיר בן גילי, יצחק לבני. הכרנו באופן שטחי, אף שהוא נמנה עם חברי הגרעין שלנו, אלא שמיד לאחר הטירונות יצא ל"אחוזים" בתפקיד כתב צבאי. עתה, בינואר 1957, כבר היה העורך.
הוא ידע כמובן על ניסיוני בכתיבה ושאל אם אני רוצה להתנסות בהרפתקה עיתונאית. כמובן שעניתי בחיוב והוא היה השני שהפתיע אותי: מחרתיים, אמר, תגיע לכאן בשבע בבוקר ותצא יחד עם הצלם שלנו למספר קיבוצים בעמק, כדי לכתוב כתבה שיש לה כבר שם: "אלופי השבתות". למי שאינו יודע או שכבר שכח – בקיבוצים של פעם, מי שעבד בשבת, רשמו לו יום עבודה, והיו שצברו עשרות ואף מאות "שבתות". עתה הוטל עלי לאתרם – ללא ניסיון, ללא הודעה מוקדמת. פשוט לבוא – לכתוב ולצלם.
התייצבתי במועד. הצלם גדעון ידע שאני בקושי טירון בעיתונות ועזר לי ככל יכולתו. הועמדו לרשותנו מכונית ונהג, דבר שלא קרה לי בחיים. הייתי בעננים. זכרתי שמספר שנים קודם לכן שמעתי שבקיבוץ חמדיה יש "אלוף שבתות". נסענו לשם ללא שום הודעה או תיאום – ולמזלי האיש הסכים להתראיין. בערב חזרתי עם יבול של ארבעה "אלופים". אחרי שלושה ימים הבאתי את הכתבה, לבני קרא, תיקן מעט, ואמר דברי שבח. הוא הבטיח להעסיק אותי כ"פרי-לנסר" (כותב חיצוני) גם בעתיד.

אבל הדראמה הגדולה ציפתה לי במערכת השבועון "רימון", שבועון מפואר בתנאי הצנע היחסי של 1957: נייר משובח, צילומי צבע וכתבות ומאמרים של עיתונאים ואישים נודעים. החלטתי שאני רוצה לעבוד בעיתון שכזה. לא התעצלתי, לקחתי את "תיק העבודות" וצעדתי למערכת שהייתה ברחוב קטן ליד כיכר מסריק. פניתי למזכירה ושאלתי אם אוכל לפגוש את העורך, שמהעיתון שרכשתי בקיוסק למדתי ששמו שלמה טנאי.
המזכירה התנפלה עלי: מאיפה באת?! אתה לא יודע שצריך לקבוע פגישה, ולא סתם להגיע? אם אתה רוצה, אקבע לך פגישה בעוד שבועיים. נזוף ונכלם פניתי לעבר דלת היציאה. והנה תפנית בעלילה: מדלת צדדית יצאה בחורה שהכרתי, בשם זהבה, והתפלאה לראות אותי במקום. זהבה למדה עם אשתי לאה בבית הספר החקלאי עיינות והכרתיה באופן שטחי. סיפרתי לה מה קרה והיא אמרה לי: חכה רגע, ונראה מה אפשר לעשות. אחרי דקה חזרה ואמרה: בוא, העורך יקבל אותך.
פרסתי את מרכולתי ושלמה טנאי, שהתגלה כאיש חביב, התרשם ממנה. אמרתי לו שאני רוצה להיות עיתונאי ובפעם השלישית תוך שבוע הופתעתי. הוא אמר לי בערך במילים אלה: למה לך להיות עיתונאי? יש לי הצעה טובה יותר. אנחנו מחפשים עורך דפוס, שילווה את הכנת העיתון בדפוס עד להדפסתו. מה דעתך לקבל תפקיד זה, כולל מקום עבודה קבוע ושכר חודשי? הייתי בהלם. אני עוד לא שבועיים בעיר הגדולה, וכבר הצעה שכזו! למזלי היה לי מספיק שכל להשיב לו, שאני צריך לחשוב על ההצעה, ואם זה בסדר, אבוא למחרת. הוא הסכים, והלכתי לזהבה לספר לה על הצלחתי הגדולה. רק אז שאלתי אותה מה תפקידה במערכת, והיא סיפרה לי שהיא הטלפונאית.
התייעצתי עם שמואל שי. הוא צינן את התלהבותי ואמר לי: עליך להחליט, מה אתה רוצה בחיים: לכתוב ולערוך, או להיות איש טכני. לי התשובה הייתה ברורה, ולמחרת נתתי לשלמה טנאי תשובה שלילית. הוא כעס וצעק עלי, שאני כפוי טובה, ואני בשלי: אני רוצה לכתוב ב"רימון" ולא לעבוד בדפוס. תשובתו הייתה זועמת: צא מכאן. לך ליענקלה, מזכיר המערכת, ואם הוא ירצה לנסות אותך, שינסה. אני לא רוצה לראות אותך יותר.
נכנסתי לחדרו של יענקלה, שהיה יעקב אגמון הנודע לימים, והוא נתן לי כתבת מבחן. עמדתי בה בהצלחה, והוא החל לשלוח אותי, מדי שבוע, לכתוב רשימות וכתבות. ב-1957 לבדה כתבתי ב"רימון" 45 כתבות, ובעיתונים אחרים ("במחנה", "במחנה נח"ל" ועוד) – 22 כתבות נוספות. הייתי ממש אחוז בולמוס כתיבה.

על "רימון"

וכך, שמואל שי, יצחק לבני, יעקב אגמון וזהבה אלדרוטי – פתחו למעני את הדלת לעיתונות. כל ההתחלות האלה התרחשו בחודש אחד – ינואר 1957.
תוך שנתיים התבססתי במידה רבה בעיתונות התקופתית: המשכתי לעבוד ב"רימון" עד שנסגר באפריל 1958, התמניתי לסגן עורך "במחנה נח"ל" בחצי משרה, ולעורך "במעלה" בחצי משרה. מדי פעם כתבתי כ"פרי לנסר" בעיתונים שונים – במעין חצי משרה שלישית - מ"במחנה" עד "דבר השבוע" ואפילו ל"שורות" של הסתדרות הפקידים הגעתי.