ב-1988 נתבקשתי על-ידי אורי דביר, ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללה האקדמית בית ברל, להרצות בשני קורסים. העניין התפתח, ולאחר שנתיים, כשפרש אורי מתפקידו, הציעו לי יו"ר המכללה, אהרן הראל, וראש המכללה, ד"ר אהרן זיידנברג, לקבל על עצמי את תפקיד ראש החוג. תשע שנים (1999-1990) מילאתי תפקיד זה, לצד פעילויותי האחרות.
אף שהכרתי היטב את הנושא, מילוי תפקיד אקדמי-מינהלי חייב אותי להתנסות חדשה, שבה נעזרתי רבות על-ידי ראשי בית הספר לחינוך, ד"ר מרדכי צור וד"ר ורדה שרוני. תוך כדי העבודה גיליתי ללא קושי שחסר לי בסיס חינוכי. שינסתי מותניים במשך שנה, חזרתי לספסל הלימודים ובסיומה קיבלתי תעודת הוראה, שהפכה אותי למורה מוסמך.
החוג ללימודי ארץ-ישראל היה באותן שנים ספינת הדגל של מכללת בית ברל. הסטודנטים קיבלו תואר כפול – גם תואר בחינוך (.B.Ed) וגם תעודת מורה-דרך מוסמך של משרד התיירות. הנהירה אלינו הייתה רבה, הודות לתשתית שהניח אורי דביר ולמוניטין של החוג בעבר ובהווה, ובשנותי במכללה לא חסרו לנו סטודנטים.
פעילות מיוחדת במינה קיימנו בנושא העלאת הרמה האקדמית של החוג. כחלק ממנה, הקמנו את "מרכז צבי אילן", שהתבסס על ספרייתו הענפה ועל אלפי התיקים של ד"ר צבי אילן, שנפטר ב-1990 בגיל 54, ומשפחתו העמידה לרשותנו את אוצרותיו הרבים. במסגרת המרכז ערכנו ימי עיון והוצאנו חומר הדרכה עדכני.
על ימי בית ברל שלי יש לי לומר ולכתוב רק דברים טובים. עשר שנים וחצי שביליתי בין כתלי המכללה, בשטחיה הירוקים ובקרב אנשי הסגל האקדמי והמינהלי שלה, היו תקופה שאפשר רק לברך עליה. ב-1999, בהגיעי לגיל פרישה (65) סיימתי את תפקידי, והמשכתי ללמד באופן חלקי עוד שנתיים. הפרישה עצמה, לרבות נושאי הגימלאות והפיצויים, טופלה בצורה מכובדת, וטוב לעזוב מקום עבודה בהרגשה כה טובה.