בסוף מרס 1974, במהלך פתאומי ודרמטי, נבחר לבני על-ידי שר ההסברה שמעון פרס להחליף את שמואל אלמוג כמנכ"ל רשות השידור. הוא עזב אותנו, כפי שאומרים "מהיום למחר". אני נקבעתי לממלא מקום מפקד גל"ץ ושלושה חודשים הייתי שרוי במאבק כפול: מחד לקיים את התחנה ברמתה הגבוהה למרות ימי החירום (תוצאות מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה שנמשכה בצפון, התפטרות ממשלת גולדה מאיר וחילופי הרמטכ"לים בשל פרסום הדו"ח הראשון של ועדת אגרנט); ומאידך, להיאבק על מינוי קבע למפקד התחנה.
זה היה קרב קשה, ולעיתים הוא נראה אבוד, מכיוון שצה"ל ביקש להחזיר לעצמו את עמדת המפקד, ש"נגזלה" כביכול, על-ידי אזרח (לבני). רבים וטובים סייעו לי, וביניהם ראוי להזכיר את חיים ישראלי ואת יצחק לבני.
בתחילת יוני 1974 הוקמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין. שמעון פרס היה מעתה שר הביטחון והגלגלים התקועים החלו שוב לנוע. תוך ימים ספורים אושר מינויי למפקד גל"ץ. רשמית נכנסתי לתפקידי ב-15 ביוני 1974, וקיבלתי על כך כתב-מינוי מהרמטכ"ל מוטה גור.
מראש החלטתי עם עצמי שאמלא את תפקיד מפקד גל"ץ ארבע עד חמש שנים, ובדיעבד מתברר שעמדתי בהבטחתי זו.
העבודה בתחנה מילאה כל רגע מחיי. היא העסיקה אותי 20 שעות ביממה, כל היום וכמעט כל הלילה. אף כשחזרתי הביתה, בערב, המשכתי לטפל בנושאי התחנה.
צרות ובעיות לא חסרו: תקלות בשידורים, ניסיונות לצמצם את היקף שידורי התחנה, המאבקים הבלתי-נגמרים עם קול ישראל – אם להזכיר רק חלק מהן. והיו גם שעות וימים של קורת-רוח: תוכניות חדשות שהצליחו ; מעקב אחר קריינים, עורכים, מפיקים וכתבים צעירים שלנגד עינינו בגרו והיו לאנשי מקצוע מעולים; עיתונות שבדרך כלל שיבחה והיללה.
בין ההצלחות של תקופתי: הנהגת "הטלפון האדום" לקבלת דיווחים מהציבור, ולשידורם המיידי בצורה של "פריצות" במקרה של ידיעות מעניינות וחשובות. את הרעיון ייבאנו מצרפת והשידורים החלו בשלהי יולי 1977. ההכנות התנהלו בסודיות מוחלטת והאחראי לפרויקט היה צבי רימון, לשעבר כתב "ידיעות אחרונות" וקודם לכן כתב צבאי תחת פיקודי במערכת "במחנה נח"ל".
צבי ארגן לו מערכת קטנה, והרעיון היה לגייס את כל תושבי המדינה כמודיעים וכמטלפנים. הבטחנו פרס של 100 לירות למטלפן שידיעתו תשודר. קיווינו לעשר עד עשרים הודעות ביום. מחלקת החדשות של גל"ץ עזרה לצבי, עד יומיים לפני השידור הראשון. או-אז נתקפו אנשיה ב"פחד גבהים", והכניסו לראשם שהניסיון ייכשל ללא ספק, שכן יטלפנו בודדים בלבד, וקרוב לוודאי שיהיו הרבה מתיחות וכזבים.
עודדתי את צבי להמשיך ללא מערכת היומן, וביום ראשון בבוקר, 27 ביולי 1977, נפתחו השידורים של "הטלפון האדום". ההצלחה הייתה מסחררת. מדי שעה התקשרו עשרות. הבעיה היחידה הייתה לאמת את הידיעות וצבי רימון פיתח מנגנונים שמנעו כל אפשרות של מתיחה או פיברוק. מוסדות גדולים כגון משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הציפו אותנו בידיעות. כל יחצ"ן במדינה קודם כל העביר את החומר של ל"טלפון האדום". בקול ישראל, שתחילה זלזלו ברעיון החדש, נכנסו ללחץ ולאחר כשנה הפעילו מערכת של "פריצות לשידורים", בדומה לגל"ץ.
הצלחה גדולה הייתה גם ל"גלגלי צה"ל", לרבות שידור ראשון קבוע ממסוק והתוכנית סללה את הדרך לגלגל"צ; והייתה כמובן ההצלחה הגדולה ביותר – בעיני לפחות – הלוא היא "האוניברסיטה המשודרת", שעליה ניתן לקרוא בהרחבה במדור "זה הזמ"ן" באתר זה.

התקופה הייתה דרמטית ומדי יום כמעט קרו דברים מסעירים: ביקור ראשון של נשיא אמריקאי בארץ (ניקסון, יוני 1974); חתימת הסכם הביניים הראשון עם מצרים (ספטמבר 1975); המהפך הפוליטי (מאי 1977); ביקור סאדאת (נובמבר 1977); מבצע ליטני (מרס 1978) – ואלה רק כמה דוגמאות. לכך יש להוסיף את הקמת אולפן גל"ץ בקהיר, בעקבות ביקור סאדאת, שהיה בבחינת סקופ בינלאומי.
התחנה רחשה פעילות בלתי סופית. האולפנים הופעלו "סביב השעון" וכתבים ועורכים סובבו בארץ, אספן חומר והקליטו תוכניות. עד מהרה נשכחה העובדה, שעד פרוץ מלחמת יום הכיפורים שידרה התחנה רק 12 שעות ביממה. עתה – השידור המלא, בן 24 השעות, נחשב לדבר טבעי ומקובל.
קשיים לא חסרו, ומדי פעם קרו תקלות בשידור שהקפיצו את שלטונות הצבא, והיה עלינו לפתור בעיות, לעיתים להעניש ואף לסלק כתבים וקריינים סוררים.
מבחינת הסדר הפנימי, זמן קצר לאחר כניסתי לתפקיד יזמתי הפרדה מלאה מהשבועון "במחנה", מורשת מתקופת לבני. שיניתי גם את מבנה התחנה בדרך של הקמת מחלקת ייעודיות. את מולי שפירא מיניתי ליועצי הבכיר, דבר שלא עבר בקלות, אך לאורך זמן הוכיח את עצמו. שיתוף הפעולה שלי עם סגני, צביקה שפירא, היה מלא, וכאשר עמדתי לסיים את תפקידי, המלצתי עליו כיורשי. לשמחתי קיבל קצין חינוך ראשי את הצעתי.