שבע שנים בדיוק עבדתי בגלי צה"ל. מבחינה מקצועית הן היו בהחלט "שבע השנים הטובות ביותר שלי". לא לפני כן ולא אחרי כן זכיתי לתפקיד לא רק בכיר, אלא גם מרתק ממש. בשנתיים ושלושת-רבעי הראשונות שימשתי כסגן מפקד התחנה, לצידו של יצחק לבני. לאחר פרישתו ומעברו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור,
מוניתי על-ידי הרמטכ"ל למפקד גלי צה"ל ומילאתי תפקיד זה, כולל תקופה קצרה של ממלא-מקום, ארבע שנים ורבע (אפריל 1974 – יוני 1978).
בתקופה הראשונה פרצה מלחמת יום הכיפורים והתחנה פעלה בשיתוף קול ישראל ודובר צה"ל במה שנקרא אז "האולפן המשולב". היו אלה ימים קשים, סוערים ומרתקים בצורה שקשה להעלות על הדעת. הצלחתנו הייתה גדולה.
ככל שהתקדמה המלחמה לקראת סופה התברר כי השילוב בין גל"ץ לקול ישראל אינו סימטרי, ואף אינו יכול להיות כזה. התחנה שלנו יכלה להעמיד – והעמידה – לרשות הפרויקט המשותף יותר אנשים צעירים, יותר כלי רכב (בשל גיוס רכב-מילואים) והרבה יותר ניידוּת. כתבי גלי צה"ל הצעירים והזריזים יותר, נעו ברוב המקרים עם מכשירי ההקלטה שהלכו וקטנו, עם צירופם של טייפים הפועלים על קלטות, חידוש טכנולוגי בימים ההם; בקול ישראל, חלק גדול מההקלטות נעשה עדיין במכשירי הקלטה מסורבלים, ורק באמצעות טכנאי שליווה את הכתב; התוצאות דיברו בעד עצמן: אל האולפן המשולב זרמו כל העת כתבות מן השטח, מהיחידות הלוחמות, שרובן הגדול הוכנו בידי כתבינו, ופחות מכך בידי כתבי קול ישראל. שמות הכתבים, בשירות סדיר ובמילואים, הוזכרו לאחר כל כתבה, ולעיתים אף בתחילתה, והכמות הגדלה והולכת של אזכורים כאלה יצרה את הרושם הנכון, שעיקר המעמסה בשטח מוטל על כתבי גל"ץ. זה חימם לנו בהחלט את האגו, ובאותה מידה הרתיח את אנשי קול ישראל.

על מזרונים באולפן המשולב: מימין לשמאל: מיכאל הנדלזלץ במדים,
אני, רפאל אמיר, מנהל מחלקת החדשות של קול ישראל, יצחק לבני

מיד בתום המלחמה חלה "הפרדת כוחות" וכל תחנה חזרה לשדר באופן עצמאי. לבני החליט שגל"ץ תמשיך לשדר 24 שעות, כפי שהיה במלחמה – ולא 12 שעות כפי ששידרנו עד ה-6 באוקטובר 1973. כמו כן הנהגנו ארבעה יומני חדשות ביום, במקום אחד מצומק למדי קודם למלחמה. זו הייתה מהפכה אדירה וכולה רשומה לזכותו של לבני. אני, יונדב נבון עורך היומנים ועוד עובדים טובים ומסורים, נשאנו בעול ותרמנו להצלחת המהלך.