 |
נספח - השבט שלנו ברחובות השבט שלנו ברחובות
ד"ר מרדכי נאור
מטרת דברים אלה להעלות זיכרונות על משפחות לב-ארי (לוינהרץ) ונאור {לרנר) במושבה רחובות, בעשור האחרון לפני קום המדינה ובשנות המדינה הראשונות.
ראשיתה של המשפחה ברחובות בשנות ה-20. הסבא והסבתא, דוד ולאה לוינהרץ עלו מפולין, מהעיר חלם (עובדה שניסינו, אנו בני המשפחה, להסתיר ככל יכולתנו...) יחד עם שלושת ילדיהם הבוגרים: ראובן הבכור (יליד 1903), יעקב הבן האמצעי (יליד 1905) וטובה, הבת הצעירה (ילידת 1907).
תחילה התגוררה המשפחה בתל-אביב – בנווה שלום ובשכונת מונטיפיורי. דוד לוינהרץ ושני בניו היו צבעים, וכשעברו לרחובות היה להם עסק משפחתי, שהתרחב עם השנים גם לייצור סיד בבורות גדולים, ולשיווקו לבנאים וצבעים.
אמי, טובה, התחתנה בגיל צעיר (20). שני אחיה התחתנו אחריה.
ברחובות התגוררה המשפחה משנת 1928. אמי, שהתגרשה מבעלה הגיעה לרחובות עם בתה הקטנה רינה (ילידת 1927). ברחובות נולד ליעקב ולדבורה לוינהרץ בנם הבכור בן-עמי (עמי) ב-1928. ראובן, הבן הבכור, התחתן אחרון עם ברוריה לבית מלינוביץ', ובנם הבכור אורי (צ'יני) נולד בסוף 1934.
משפחת לוינהרץ ברחובות תפקדה כשבט. ברחוב ביל"ו (שאז נקרא רחוב השוק), בנו דוד ויעקב שלושה בתים צמודים: שניים של שתי קומות ועוד בית חד-קומתי בחצר המשותפת, שזכתה במושבה לכינוי "גטו לוינהרץ". ראובן וברוריה לא גרו איתם. עד כמה שזכור לי הם הקימו בית דו-קומתי בצפון המושבה (כיום רחוב הנשיא הראשון), וייתכן שהתגוררו באחת מדירותיו. בעת מלחמת העולם השנייה הוחרם הבניין על-ידי הבריטים, כדי לשכן בו קצינים ששירתו במחנה הצבאי הסמוך. הבית הוחזר להם רק לקראת סיום המנדט הבריטי.
בתקופת הביניים הם התגוררו בדירות שכורות, וזכורה לי דירתם ברחוב בתיה מקוב, לא הרחק מהצריף המיתולוגי של ה"מאמי", אמה של ברוריה, אחיותיה ואחיה הרבים, שהתגוררו ברחובות ומחוצה לה.
ליד הצריף של ה"מאמי" ובעלה זלמן, שהיה עגלון, נחפרו בורות סיד, שהיוו שלוחה של עסק הסיד המשפחתי.
ב-1933 הגיע לרחובות משולם (זישא) לרנר, צבע בן 36, שהצטרף לקבוצת-העבודה של דוד לוינהרץ ובניו ראובן ויעקב. עד מהרה נעשה "שידוך" בינו לבין הבת טובה, והוא נשא אותה לאשה. בקיץ 1934 נולדתי אני מקשר משפחתי זה, וארבע שנים אחר-כך נולדה אחותי רחל (רוחקה). משפחתנו כללה, אפוא, שלושה ילדים: רינה הבכורה, אני ורוחקה.
גם לראובן וברוריה נולדו שלושה ילדים: אורי הבכור, חבצלת (1937) ויגאל בן הזקונים (1946). ליעקב ודבורה לוינהרץ היו ארבעה ילדים: עמי (1928), מיכה (1932), יוסי (1936) ועודד (1942).
בסך הכל היינו 10 בני דודים, קרובים מאוד זה לזה: 4 בני יעקב ודבורה, 3 בני ראובן וברוריה ו-3 בני משולם וטובה.
מבחינה פוליטית התחלק השבט בצורה הבאה: הסבא והסבתא, דוד ולאה, נחשבו למסורתיים, והסבא אף היה גבאי חשוב בבית הכנסת "שונה הלכות" ברחוב הרצל. ראובן נמנה עם הימין המתון, הציונים הכלליים, ואות לכך ראינו בישיבתו הקבועה בבית הקפה של שטרום ברחוב יעקב, סמוך לרחוב הרצל, הראשי – דבר, שבעיניים הסוציאליסטיות שלנו נחשב לכמעט דבר-עבֵרה; יעקב, אף שהיה "בורגני" אף הוא, נטה לשמאל, ואת ילדיו שלח לבית החינוך לילדי עובדים ולתנועת "השומר הצעיר". אבי ואמי, משולם וטובה, היו מפא"יניקים נאמנים.
ילדי ברוריה וראובן למדו, כדבר מובן מאליו, בבית הספר העממי, הכללי, שנחשב ל"בורגני", בהשוואה לבית החינוך לילדי עובדים של תנועת העבודה, שבה למדנו גם אנחנו. הם גם הצטרפו לתנועת "מכבי", בעוד שאנו, הלרנרים (לימים הנאורים) היינו חברים בתנועה המאוחדת – כמובן להוציא את אחותנו הגדולה רינה, שהצטרפה ל"השומר הצעיר", למגינת לבו של אבינו. אך הדבר קרה בגלל צירוף נסיבות מיוחד.
ב-1939, עברה משפחתנו לגן-יבנה. היא עשתה זאת מטעמי פרנסה, שכן ברחובות שררה אבטלה גדולה. אמי פתחה שם חנות קטנה לצרכי סדקית (בלשון הימים ההם – גלנטריה), ומאחוריה חפר אבי שני בורות והקים שלוחה חדשה של "סיד לוינהרץ".
רינה סיימה בגן-יבנה את בית הספר העממי, וכדי להמשיך בתיכון היה עליה לחזור לרחובות. היא התגוררה אצל הסבא והסבתא, ללא הפיקוח ההורי, ו"יצאה לתרבות רעה", ר"ל – הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". כשהתברר הדבר לאבי, כבר היה מאוחר מדי...
שמונה שנים גרנו בגן-יבנה – רחוקים מהמשפחה הגדולה, אך שומרים היטב על הקשרים. היינו מגיעים בכל חג וחופשה לרחובות, ובעיקר חגגה המשפחה ברוב עם את סדרי הפסח בבית הסבא והסבתא. בשנות המלחמה, עקב המצב הכלכלי הקשה, ויתרו הסבא והסבתא על דירתם הגדולה בקומה השנייה ועברו לדירה קטנה בת שני חדרים בקומה הראשונה. את הדירה הגדולה השכירו למשפחת גורבן שהגיעה מירושלים: אב, אם, שלושה בנים ובת. הבן השלישי היה מרדכי, הוא הרמטכ"ל לימים מוטה גור.
בני המשפחה הרחובותית, ובעיקר הילדים, אהבו לבוא לבקרנו בגן-יבנה. היו לכך שתי סיבות לפחות: רחובות כבר הייתה "חצי עיר", ואילו בגן יבנה היו שטחים פתוחים וחיינו ממש בחיק הטבע. סיבה שנייה, חשובה לא פחות: בימי הצנע והמחסור של המלחמה, בגן-יבנה היו בשפע כל המוצרים המוקצבים, לרבות מוצרי חלב, ביצים ועופות.
משפחתנו חזרה מגן-יבנה לרחובות בקיץ 1947. זמן קצר התגוררנו בבית החד-קומתי ב"גטו לוינהרץ" ואחר-כך בנינו בית קטן ברחוב אפרים חרל"פ הסמוך.
במלחמת העצמאות שירת עמי בפלמ"ח, היה נעדר זמן קצר ואחר-כך נמנה עם מייסדי קיבוץ הראל. אחותי רינה הייתה קשרית במלחמה ונמנתה עם מייסדי קיבוץ יחיעם בגליל המערבי. כל שאר בני הדודים היו צעירים מדי להשתתף במלחמה, וכל מה שהוטל עלינו היה לשרוד את ההפצצות הקשות למדי על רחובות.
סבתא לאה חלתה בסרטן ונפטרה בסוף שנת 1948. סבא דוד חי עוד שלוש שנים ונפטר ב-1951. סיפורו הרפואי היה מסובך במיוחד. בתחילת שנות ה-40 הוא חלה בסרטן הגרון ואושפז בבית החולים "הדסה" על הר הצופים. שני בניו ובתו, הדודים שלי ואמי, סעדו אותו במשך חודשים. הם שכרו חצי חדר בירושלים, למעשה מיטה, בבית של מכרים חרדיים, וכל אחד מהם שהה בירושלים, בתורנות, מספר שבועות ונסע כל יום לבית החולים. במשפחה נהגו לספר כי סבא דוד שכב באותו חדר עם מייסד חברת החשמל, פנחס רוטנברג, שסבל מאותה המחלה ונפטר בבית החולים בינואר 1942.
סבא דוד התגבר על המחלה, אך במחיר לא קל. מיתרי הקול שלו נפגעו ובגרונו נפתח פתח קבוע, שכאשר הוא היה מכסה אותו בידו, הוא היה מסוגל ללחוש. כך חי עוד תשע שנים, והיה מלא מרץ כמו בעבר.
אחרי מלחמת העצמאות בגרנו והתפזרנו. את המהפך הגדול ביותר עשה צ'יני, שמבית הספר העממי ו"מכבי" הלך ללמוד בסקטור ההתיישבותי-פועלי של מקווה ישראל. לא במקרה הגענו רובנו לנח"ל ולהתיישבות – כך חינכו אותנו מהבית.
קשר מיוחד היה למשפחתנו עם משפחת הוריה ואחיה של ברוריה – הלוא היא משפחת מלינוביץ'. ההורים והדודים שלנו נהגו להגיע כמעט מדי יום שישי ל"פרלמנט" בצריף של ה"מאמי", ואף אנחנו הצעירים, הצטרפנו לעיתים. אני זוכר עד היום את הגרעינים הקלויים שהיו מתפצחים שם בשפע.
את שמות המשפחה שלנו שינו הורינו לאחר קום המדינה: לוינהרץ הפך ללב-ארי ולרנר – לנאור.
|
|
||||
|
||||
|
