בעת ההיא נהוג היה כלל בצה"ל: מפקדים בכירים ואנשי-מפתח יכולים לנסוע לחוץ-לארץ רק אחת לשנה – הן בתפקיד והן למטרות פרטיות. בין השנים 1974 ל-1978, אכן נסעתי מדי שנה – וכל הנסיעות היו בתפקיד.
ב-1974 יצאתי לימים מספר לצרפת, כדי ללמוד שיטות וארגון של מחלקת חדשות בתחנת שידור גדולה – "אירופה מס' 1". משם המשכתי לגרמניה וחזרתי לארץ בטיסה היסטורית של "אל על", בקו פרנקפורט – ירושלים. בגלל לחץ של מדינות ערב, זו הייתה הטיסה הראשונה והאחרונה.
ב-1975 הוזמנתי על-ידי ממשלת דרום אפריקה לסיור בן שלושה שבועות, כדי לשכנע אותי – כפי שנעשה לגבי ישראלים אחרים – כי המשטר אינו כה רע כפי שמתארים אותו. לאחר עשרה ימים נאלצתי לחזור, בשל "גזרה" פתאומית שהוטלה על התחנה להפסיק לאלתר את שירותם של 14 אנשי קבע. לאחר מאמץ בן יום אחד, שהתרכז בלשכת הרמטכ"ל מוטה גור, בוטלה ההוראה ונשמנו לרווחה.
בשלהי 1976 יצאתי למסע משולב – באנגליה ובארצות הברית. לפני היציאה לאנגליה פדיתי את כל הפיקדונות שלי בקרן ההשתלמות והזמנתי לעצמי השתלמות בת שבועיים בבי.בי.סי. התקבלתי שם בידידות רבה ומדי יום ביליתי במחלקה אחרת, צברתי ידע ואחר-כך ניצלתי אותו בגל"ץ. מלונדון המשכתי לניו יורק ולוושינגטון, סיירתי בתחנות שידור, מערכות עיתונים ונפגשתי עם עיתונאים בכירים.
ב-1977 לא הייתה לי תוכנית לנסוע, אך לעתים הדברים מסתדרים מעצמם. בשבוע האחרון של השנה, יצאה "ועדת העורכים", הגוף הבכיר של אמצעי התקשורת בישראל, למסע קצר במצרים, לפי הזמנת ראש הממשלה מנחם בגין, שיצא לפגוש את נשיא מצרים סאדאת (זה היה שבועות מספר לאחר ביקורו של סאדאת בירושלים). ביקרנו יומיים באיסמעיליה ובקהיר ולמדתי מקרוב על הצלחת האולפן שלנו בקהיר.

ליד שער הכניסה לארמון הנשיאות באיסמעיליה לצדו של חייל מצרי

באביב 1978 יצאתי לשלושה שבועות לארצות הברית. השבועיים הראשונים היו במסגרת מפעל "Scholar in Residence" של ההסתדרות הציונית – שהייה בת 14-7 ימים בקהילה, או בקמפוס אוניברסיטאי, כדי להיפגש עם יהודים ולספר על ישראל.
שבוע אחד עשיתי בעיר פורט ויין, במדינת אינדיאנה, ושבוע נוסף בקמפוס של אוניברסיטת מישיגן בלנסינג-איסט.
הפגישות היו מעניינות. הרציתי הרבה ולמדתי לא מעט. בשבוע השלישי חרשתי שוב, בעיקר בניו-יורק, תחנות שידור ומערכות עיתונים.
תוך כדי השהייה הממושכת בארצות הברית התגבשה אצלי הדעה, שהגיעה העת לערוך שינוי ולצעוד קדימה. נפגשתי עם אבנר שלו, עתה קצין חינוך ראשי, והודעתי לו על רצוני לפרוש מתפקיד מפקד גל"ץ, לאחר יותר מארבע שנות כהונה, מיד כשיימצא לי מחליף. הוא הבין לרוחי, וכאמור לעיל צבי שפירא אושר כמחליפי.
ב-30 ביוני 1978 הגיעו לסיומן ארבע ורבע השנים של כמפקד גל"ץ. היה עלי לעבור שורה של טקסים ומסיבות, עד שזכיתי לשחרור מלא. את תחושתי על שנות גל"ץ שלי, ביטאתי במאמר שכתבתי לעיתון "הארץ", ושהופיע ביומי האחרון בתחנה: "ימים טובים, ימים קשים, אך אף לא יום רע".