נהוג לומר שכל עיתונאי רוצה בעצם להיות סופר והעיתונאות אינה אלא פרוזדור לארמון הספרות. אני, כנראה, לא הייתי שונה מאחרים ותמיד חשבתי שהעט, כמו גם מכונת הכתיבה של הדור שלפני המחשב, מסוגלים לשמש אותי גם בכתיבה ספרותית.
אבל איך מתחילים? ב-1962 נקרתה לי הזדמנות. סא"ל שאול ביבר, אז קצין החינוך של גייסות השריון, שאל אותי אם אהיה מוכן להוציא בשבילם גיליון מיוחד של כתב העת הבלתי קבוע שלהם, "מערכות שריון", שיוקדש לציון 15 שנה להקמת חטיבת השריון 7. בפרץ של העזה וחוצפה הצעתי לו, לא להסתפק בדרך השגרתית של הוצאת עיתון או כתב עת, אלא להוציא ספר, או לפחות ספרון על החטיבה.
אם תעמיד לרשותי חומרים מתאימים, כמו זיכרונות הלוחמים הראשונים ותיעוד על תולדות החטיבה – אמרתי לו עוד – אוכל לבנות מהם שמונה או עשרה סיפורים ואפילו לרקוח עלילות מותחות.
שאול הרים את הכפפה. הוא הלך למפקדו, אלוף דוד אלעזר, וקיבל את אישורו. תוך שישה חודשים הייתה לו חוברת לתפארת, בצורת ספר קטן, שנקרא "כאן השריונים".

שבועות מספר לפני הופעת "כאן השריונים" זכה לראות ספר אחר שלי, שנקרא "תנועות נוער בישראל ובעולם". זה היה מחקר-זוטא, חצוף ויומרני בראייה לאחור, שערכתי יחד עם ידיד ללימודים באוניברסיטה, מתתיהו רוטנברג, ששימש באותם ימים כמזכ"ל תנועת בני עקיבא. שנינו, סטודנטים בשנה השנייה בחוגים לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, החלטנו שניסיוננו עם נוער מתיר לנו לפרסם ספר על תופעת תנועת הנוער.
היום אני יכול לקבוע, שבתור ספר בוסר הוא היה לא רע...
"כאן השריונים" עורר עניין מסוים, בעיקר "נדלק" עליו מנהלה הראשון של ההוצאה לאור של משרד הביטחון, יוסף דקל. הוא שלח לי מכתב מלא מחמאות וגם פליאות, והבטיח לי שזו לא סוף הדרך הספרותית שלי, מבחינתו:

מלחמת ששת הימים הולידה מבחינתי עוד ספר שערכתי, הפעם יחד עם זאב ענר: "ימי יוני" – תיאורים מן המלחמה. ב-1969 כתבתי ספר נוסף, שדמה ל"כאן השריונים" ו"על הגובה", אך היה גדול מהם בהיקף. הוא נקרא "השבח להם" והתרכז בסיפוריהם של מקבלי צל"שים ועיטורים. ספר זה זכה להצלחה מסחרית גדולה והודפס בכ-20 אלף עותקים.
ללא קושי אפשר להבחין כי רוב הספרים שכתבתי וערכתי בשנות ה-60 היו בתחום הצבאי. התחלתי למצֵב את עצמי במרווח שבין העיתונאות והספרות – לפי שעה הצבאית.