שבע שנים וחצי התגוררה משפחתנו בגן יבנה, שבתחילת התקופה הייתה היישוב היהודי האחרון בין ראשון לציון לעזה. ממש בסמוך לה היה כפר ערבי גדול, בארקה שמו, והיו לנו קשרים הדוקים למדי אתו. לא היינו במקום בתקופת המאורעות, אך גם ילד בן חמש-שש כמוני הבין שהיו יריות ו"צרות". עתה, מ-1940 ואילך, שרר שקט מוחלט באזור.
גן יבנה הייתה מושבה מבודדת, אם לא מביאים בחשבון את מושב בצרון הסמוך. שני היישובים שיתפו פעולה בשטחים רבים, וראש וראשונה בבית הספר. את שני היישובים פקדו שניים או שלושה אוטובוסים ביום, של חברת "דרום יהודה", ומנהג מקובל היה להמתין להם ליד בית העם – הבית הציבורי, ולראות מי הבאים.

גן-יבנה, שנות ה-40. משמאל - החנות של אמי טובה

לאחר שנה בצריף עברנו כדיירי משנה לבית וכחלוף עוד שנה שוב החלפנו דירה והתמקמנו בבית גדול הסמוך לבית העם. היו לבית זה הרבה מעלות, למעט אחת: לא היה בו חשמל, וכך גרנו במשך חמש שנים (1947-1942) לאור עששיות נפט. גם התנאים הסניטריים היו ירודים: המקלחת הייתה בצריף בחוץ ובית השימוש במבנה פח שמעל בור, בקצה החצר. אנחנו הילדים התרחצנו ב"פיילה" ומעולם לא נתתי דעתי איך התרחצו הורי בימי החורף הקרים.
הפרנסה הייתה קשה גם בגן יבנה והורי היצירתיים נהגו להשכיר את אחד משני חדרי הדירה לאורחים מזדמנים, בנוסח של "צימר" של הימים ההם. רוב המשתמשים בשירותינו היו עוברי אורח שנתקעו במושבה וכן אמנים ושחקנים שנהגו להופיע בלילות שבת. כאשר הגיע אורח, הייתי מפנה את מיטתי בחדר האורחים, בו ישנתי מדי לילה, ועובר לישון על מיטה מתקפלת במסדרון. בין האמנים שישנו במיטתי: יעקב איינשטיין (אבא של אריק), בצלאל לונדון (אבא של ירון) ושמואל רודנסקי.
בגן יבנה התחלתי ללמוד בבית הספר המקומי, שלא כלל שמונה כיתות – מחוסר תלמידים. כשלמדתי בכיתה א' לא נפתחה כלל כיתה ב'. רוב התלמידים הגדולים מאתנו למדו בכיתה ג' ומעטים צורפו אלינו. כך היה גם בהמשך, וזכורני שכאשר הגענו לכיתה ג' הצטרפה אלינו תלמידה חדשה, שמבחינת הגיל הייתה צריכה ללמוד בכיתה ד'. המורים העדיפו שהיא תלמד אתנו, ולא בכיתה ה'. כך קרה שבין האפרוחים שהיינו אז בלטה הברבורה הזאת, כמעט נערה, ובדיעבד אני מעריך שלא היה לה נוח אתנו.
הימים, ימי מלחמת-העולם השנייה. אנו חיינו בשקט במושבתנו הקטנה והעולם כולו התהפך. בתל-אביב היו הפצצות ומאוחר יותר, בתקופת המאבק, הטילו האנגלים עוצר וערכו חיפושים. ואצלנו – שקט כפרי מוחלט. האנגלים והערבים היו ידידים, והתקריות היחידות עם הכפר בארקה היו על רקע של גנבות קטנות מגני הירק ומחבלי כביסה. קרובים וידידים הרבו לבקר אותנו – ומסיבות מובנות. במושבתנו החקלאית אפשר היה להשיג עופות, חלב וביצים ללא הגבלה וקיצוב. בני הדודים שלי מרחובות אהבו להגיע אלינו – אל השדות, הפרדסים והשקט. אנחנו החזרנו להם ביקורים בחגים ובחופשות, ומדי שנה חגגה כל המשפחה המורחבת את סדר הפסח אצל סבא דוד ברחובות.
מפאת קשיי המלחמה נאלצו הסבא והסבא לוותר על דירתם הגדולה בבית הדירות שהיה בבעלותם, ועברו לדירה קטנה. את הדירה הגדולה השכירו למשפחה ירושלמית, משפחת גורבן, שהיו להם שלושה בנים ובת. הבן מוטה היה לימים הרמטכ"ל מוטה גור.
אירועי המלחמה הגדולה הביאו אותי מגיל צעיר (8-7), לקרוא עיתון מדי בוקר וללכת מדי ערב לבית העם, כדי לשמוע חדשות מהרדיו האחד והיחיד במושבה (בשלב מאוחר יותר הצטרף אליו רדיו שני, שהיה בבעלותו של רופא הבהמות המקומי). עד מהרה הפכתי למומחה בקרבות צפון אפריקה, סטלינגרד ודרום-מערב האוקיינוס השקט. בבית הספר ידעו המורים והתלמידים ש"מוטקה יודע" כל פרט גדול וקטן על המלחמה.
בגיל 10 בערך התוודעתי לראשונה לנושא שאסור לדבר עליו: ה"הגנה". היינו ילדים, ובכל זאת, נער בן 13 אסף אותנו, השביע אותנו לשמור סוד ושלח אותנו אל הפרדסים, כדי להכין מקלות באורך של 100-90 ס"מ, כדי שאלה ישמשו אותנו באימוני קפא"פ – קרב פנים אל פנים. מקל הקפא"פ היה כלי הנשק המקובל בעת תגרות עם הערבים (איך אני נראה בתרגול קפא"פ – בהמשך).
ידענו במעורפל שהבוגרים מאתנו מתאמנים "אפילו באקדח". לא העליתי על דעתי שהורי, טובה ומשולם, חברים אף הם בארגון הסודי. אבי היה בן למעלה מ-40, קשיש ממש בעיני ילד של עשר, ואמי צעירה ממנו בעשר שנים. אל אחד מעיסוקיו המחתרתיים של אבי התוודעתי במקרה. שמתי לב שהוא מניח בהסתר חבילת ניירות על הארון הגדול שבחדר השינה. כשלא היה איש בבית, קירבתי כסא לארון, הנחתי עליו מספר ספרים עבים, וגיליתי כי בחבילה מצויים עותקים של העיתון הבלתי חוקי "אשנב", שאבי היה מחלקו במושבו למנויים (זה היה כנראה עיתון המחתרת היחיד בעולם שקוראיו מימנו את הופעתו – זאת למדתי רק בעתיד).
לא גיליתי לאבי, וכמובן שלא לשום מבוגר או ילד, את סודי, ומדי שבוע קראתי בחשאי את "אשנב" ולמדתי ממנו פרטים שלא היו כתובים בעיתון הגלוי – "דבר" כמובן, כיאה למשפחת פועלים. עד מהרה התעשרו מקורות הידע שלי, ואותם חשפתי מדי פעם בבית הספר. באחד הימים המורה יהלום כמעט תפס אותי "על חם", כשציטטתי קטע מ"אשנב", והוא שאל בתוקף מהיכן אני יודע את הדברים. מיניה וביה עניתי, ששמעתי זאת מאחותי הגדולה רינה, שלמדה באותה עת בגימנסיה ברחובות. למזלי היא הייתה מגיעה אלינו רק מדי שבוע או שבועיים והעניין נשכח ממנו.
ואם לסיים נושא זה של ה"הגנה", רק בתקופה מאוחרת יותר נודע לי שאבי התאמן בנשק ואמי, במסגרת התנדבותה בסניף מגן-דוד המקומי, נמנתה עם צוות השירות הרפואי של ה"הגנה" במושבה.
כך חלפו השנים. מלחמת העולם עמדה לפני סיומה ונודעו לנו פרטיה האיומים של השואה. האמת היא, שהפרטים היו ידועים לנו זה מכבר ובבית הספר אף נערכו טקסי-זיכרון להרוגי הגטאות וללוחמי גטו וארשה. אני וחברי, במעין משאלה-שבלב, לא רצינו להאמין שהידיעות האיומות נכונות, ואני לא פעם אמרתי לעצמי, שבסוף המלחמה יתגלה כי רוב הידיעות והשמועות הנוראות אינן נכונות.
הורי, כמו רוב ההורים האחרים, לא דיברו בנוכחותנו על השואה, למרות שלכל אחד ואחת מהן היו קרובים מדרגה ראשונה "שם". הנושא כולו היה עטוף בשמיכה עבה של שתיקה.
את ימי גן-יבנה שלי תיעדתי בהיותי מבוגר בדרך מיוחדת: כתבתי על כך ספר ילדים בשם "הקרב בשדרת הצברים", שנקרא גם "החבר'ה הטובים", והוא זכה להמשך בספר "החבר'ה הטובים חוזרים" (הוצאת "מערכות", 1971 ו-1974 בהתאמה). 

הצייר הנודע זאב הוסיף לספרים איורים נהדרים, והוא הצליח לתאר אותי כילד, ממש כפי שהייתי. הנה ההוכחה, ולא פחות מאשר בשיעור קפא"פ (אני מימין).

שני הספרים כוללים לא מעט מחויות הילדות שלי בגן יבנה, אך הרשיתי לעצמי חירות ספרותית: לא ציינתי את שם המושבה, וכללתי גם פרשיות ששמעתי מאחרים. כך אפשר לקרוא, על התגרות שבכל זאת היו לנו עם הנערים הערביים מהכפר השכן; על המכירה הפומבית של סלי הביכורים שתמורתם הייתה קודש לקרן הקיימת; ועל הרדיו הציבורי שנגנב והותיר את המושבה ללא מידע מעודכן. כל אלה ועוד – פרשיות אמיתיות.
בסביבת המושבה היו מחנות-צבא גדולים של האנגלים, שהשפיעו על חיינו, ולא תמיד לטובה. לילה אחד חזרו מספר קצינים פולניים, שסופחו לצבא הבריטי מסרט במושבה, ונטפלו לזוג אנשים מבוגרים שהלכו לביתם. הפולנים היו שתויים ואחד מהם נטפל לאשה והשמיע באוזניה הצעות מגונות. הבעל נזעק להגן על אשתו והפולני היכה אותו בראשו במקל חזרן קצר שקצינים נהגו להחזיק בימים ההם תחת בית שֶחְיָם, במין גאווה שלטונית. האיש התמוטט ומת מיד. הלווייתו למחרת היום הייתה הפגנה המונית נגד השלטון הבריטי ושותפיו הפולנים.
אף אבי נפגע מהבריטים, אם כי בעקיפין. באחד הימים שבו הוא וחבריו מהעבודה במחנה בריטי סמוך, וכמקובל אז ישבו על כרכוב ארגז המשאית. נהג שחור, מאחת המושבות הבריטיות באפריקה, חלף על פני המשאית, התקרב אליה יתר על המידה ופגע ביושבים. אחד מהם נפל לכביש ונהרג במקום. שלושת האחרים, וביניהם אבי, נזרקו פנימה ונחבלו. אבי שבר ארבע צלעות ושבועות ארוכים הוא סבל מקשיי נשימה ומכאבים עזים בחזהו.
ב-1947 קרא לי אבי לשיחה רצינית וסיפר לי כי הוא ואמי החליטו לחזור לרחובות. המושבה גדלה, הדודים עושים חיל בעסקי הסיד, ואמי תעביר את חנותה לדירה חזיתית בבית הסבא, הפונה לרחוב ביל"ו, סמוך לשוק, כך שהפרנסה כמעט מובטחת. הוא עצמו יעבוד בצביעה וסיוד והובטח לו כי יקבל עבודה במוסד חדש ששמו מכון וייצמן.
לא אהבתי את רעיון המעבר, כי נקשרתי למושבה הקטנה, לחברַי, לבית הספר שבו למדתי, שרק לאחרונה עזבנו את צריפיו ועברנו לבית חדש; מצד שני קסם לי המעבר למושבה גדולה ולבני הדודים שלי, שסיפרו לי ניסים ונפלאות. לפעמים, גילה לי בן-דודי אורי, אנחנו הולכים לראות את ד"ר וייצמן, בארמון שלו ליד המכון, והוא נותן לנו סוכריות ושואל מה שלומנו. ומה קורה אצלכם? שאל בהתרסה, כדי להדגיש את ההבדל בין המושבה הגדולה והמרכזית למושבתנו הזעירה.