השם המוזר הזה נכנס לחיינו ביום חורף בהיר של שנת 1947. הימים – בין פורים לפסח. באחד הימים קמתי ממיטתי והלכתי למטבח, שם המתינה לי מדי בוקר אמי, עם ארוחת הבוקר. במקום אמא מצאתי פתק: מוטקה, הייתי צריכה לנסוע בלילה. אחזור עד הצהריים. שמור על רוחקה אחותך הקטנה. אם יהיו בעיות, בקש עזרה מלוּבָּה, השכנה שלנו.
אני הייתי בן 12 וחצי ורוחקה בת 8.
כך החלה הדראמה הגדולה שנקשרה להגעתה של אניית המעפילים "שבתאי לוזינסקי" לחוף ניצנים. כאלף מתושבי דרום הארץ חשו לחוף, כדי לסייע להורדת המעפילים. אמי הייתה אחת מהם. והיכן אבי? ישאל בוודאי השואל. אבי עבד באותה עת במחנה אנגלי מרוחק ליד עזה. הוא יצא מהבית ביום ראשון בבוקר וחזר ביום שישי בצהריים. על פרשת האנייה ומעורבותה בה של רעייתו טובה, אמנו, נודע לו רק בשובו סמוך לכניסת השבת. מעט קודם חזרה אמי מההרפתקה הגדולה הזאת.
רינה, אחותנו הגדולה, הייתה זה מכבר מחוץ לבית. היא נמנתה עם מייסדיו של קיבוץ יחיעם בגליל המערבי והדבר מילא אותנו, ואותי במיוחד, גאווה מיוחדת.
שלושה ימים וחצי נמשכה הדראמה. האנגלים לכדו את האנייה, שנקראה על שם שליח היישוב לאיטליה, שניספה בתאונת דרכים, לאחר שחצי מהמעפילים חמקו. החצי השני לא זוהה בשל התנגדות אמי ושאר אנשי היישוב, שסוככו עליו. האנגלים העמיסו את אלף וחמש מאות הנוכחים בחוף ניצנים, ותיקים כמעפילים, על עשרות משאיות, והעבירום לחיפה. שם החזיקו אותם שלושה ימים. מי שסברו שהוא מעפיל, גרשוהו לקפריסין. בין המגורשים היו גם כ-170 מאנשי הארץ, שעד מהרה הוחזרו, כשהם מספחים אליהם מעפילים רבים. אמי שנשארה בארץ חזרה למושבה ביום שישי בצהריים.

הספינה "שבתאי לוזינסקי" בחוף ניצנים

ואנחנו? רוחקה אחותי ואני היינו באותו שבוע יתומים-מאונס. טיפלנו בעצמנו בעזרת השכנה הטובה לובה, ואני לפחות חשתי עצמי בוגר. חברי לצרה היו רבים, שכן כמעט בכל בית במושבה נעדר אב או אם, ולעיתים שניהם.
במוצאי שבת נערכה לשבים מסיבה גדולה בבית הציבורי של מושב בצרון הסמוך.
לנו, לילדים, לא נתנו להיכנס, בנימוק שיימסרו שם פרטים סודיים. נעלבנו עד עמקי נשמתנו ולמדנו על בשרנו שאנו, תלמידים בכיתה ז', שבמהלך השבוע נחשבנו לבוגרים ולאחראיים, במוצאי שבת הוחזרנו לגודלנו הטבעי.
הפרשה כולה הותירו בי חותם עמוק. לימים חקרתי אותה מכל צדדיה, לרבות שהייתם של הארצישראליים המגורשים במחנות קפריסין. אחד מהם היה בן דודי עמי לוינהרץ, שלמד בגימנסיה ברחובות בכיתה השמינית (י"ב). באמצע שיעור תלמוד, בשמונה וחצי בבוקר, נכנס איש "הגנה" לכיתה, הורה למורה להפסיק וכל התלמידים הועלו על אוטובוס והוסעו לחוף ניצנים. חמישה מהם גורשו לקפריסין, וחזרו ללימודים רק לאחר חופשת הפסח.